ר' נפתלי צבי הוֹרוֹביץ מרוּפּשיץ [לינסק 1760 – לנצהוט 1827]
מתלמידי ר' אלימלך מליזַ'נסק, ר' מֶנדל מרימַנוֹב והחוזה מלוּבּלין. רבה של רוּפּשיץ ומייסד חסידות רופּשיץ-דְז'יקוֹב.
נולד למשפחת רבנים מיוחסת בגַליציה. אביו ר' מנחם מנדל היה רבה של לינסְק, ואמו הייתה בתו של ר' יצחק הלוי הורוביץ, רבה של ברודי.
בצעירותו עוד הכיר את זקני החסידות בדורו – ר' יחיאל מיכל מזלוֹטְשוֹב ור' לוי יצחק מבַּרדיטְשוב, אך רבו המובהק בשנים אלו היה ר' אלימלך מליז'נסק. על פי האגדה החסידית, בתחילה סירב רבי אלימלך לקבלו מפני ייחוסו הרם, אך לאחר שבכה והפציר בו באומרו "במה אשמתי שבעל ייחוס אני", הסכים ר' אלימלך לקבלו כחסיד.
לאחר מותו של ר' אלימלך מליז'נסק, הצטרף ר' נפתלי אל חבורתו של החוזה מלובלין והיה לאחד הבולטים שבחבורה. במקביל היה גם מחסידיו הקרובים של ר' מנדל מרימנוב.
ר' נפתלי נודע בחסידות באמרותיו החריפות והשנונות שהיו מתובלות בהומור מושחז. את חִציו כיוון לאלו המתגאים לחשוב את עצמם תלמידי חכמים, צדיקים או בעלי כוחות נסתרים. ר' נפתלי נודע כ"בדחן", היודע להשתמש בהומור כדי לעקוץ ולהוכיח, ואף לצחוק לא מעט גם על עצמו. אפילו אל רבותיו לא היסס ר' נפתלי לכוון את חצי ביקורתו, שנאמרה באהבה ובהומור (סיפורים: אין טיפשים בגן עדן, השל"ה בברוגז).
למרות הניגוד הרב שבין אישיותו וסגנונו הציני של ר' נפתלי לבין אישיותם של רבותיו, אלה העריכו אותו מאוד (סיפור: האוֹקס).
למעשה, נתפס ר' נפתלי בחסידות כצדיק נסתר. אמנם כלפי חוץ הוא ביטא ציניות כלפי כל גילוי של גאווה וכבוד או צדיקות וכוחות נסתרים. אך נטייתו זו נתפסה בחסידות כאמצעי שנקט כדי להסתיר את העובדה שהוא עצמו היה צדיק ובעל כוחות, וגם תלמיד חכם מכובד ומוערך שאף כיהן כרב וכאדמו"ר (סיפורים: דור דור ודורשיו, מותר להיות רב, עם הפולקע ביד).
ואכן, בנוסף על היותו רבם של חסידים, התמנה ר' נפתלי לרבה של העיר רופשיץ, שעל שמה הוא נקרא. ברופשיץ כיהן ברבנות שנים רבות ובמקום זה אף הקים חצר חסידית. לאחר מות אביו התקבל גם כממלא מקומו בעיר לינסק.
דברי תורתו של רבי נפתלי כונסו בספריו "אילה שלוחה" ו"זרע קודש". את הסיפורים הרבים אודותיו כינסו החסידים בספר "אוהל נפתלי".
בין תלמידיו נמנו ר' חיים מצאנז ור' יצחק אייזיק מזידיטשוב. בנו ר' אלעזר המשיך להנהיג את החצר החסידית בעיר דז'יקוב. חסידות זו קיימת גם כיום, והיא נודעה בין השאר גם בניגוניה היפים.
סיפורים בנושא ר' נפתלי מרופשיץ:
-
זושא
אשמת הצוקר
ר' נפתלי מרופשיץ חשב בטעות כי אירע לו קרי לילה ביום הכיפורים, דבר הנחשב לחטא. לבסוף הבין כי לא קרה לו דבר, והאירוע כולו נועד ללמד דרך לתשובה
-
זושא
תולעת חשובה
מדוע טוב להיות תולעת? רבי נפתלי מרופשיץ, בדרכו המצחיקה, מתאר מדוע טוב לו להיות תולעת. דרשתו לועגת הן לכבוד שזכה לו והן לנטייתם של החסידים לתת משקל יתר לדבר של מה בכך.
-
זושא
לנענע את השמים
מדוע בכה ר' נפתלי מרופשיץ, ומדוע קינא בחייט הפשוט המקיים את מצוות "ארבעת המינים" בחג הסוכות באמצעות אתרוג פשוט וזול?
-
זושא
להוציא לנפש את הקרביים
אל ר' נפתלי מרופשיץ מגיע אדם הרוצה לחזור בתשובה, והחסידים הנמצאים שם רואים כיצד הוא גורם לאותו אדם לעבור שינוי אמיתי ועמוק, ומחליטים להיות תלמידיו.
-
זושא
כמה אפשר להתווכח
מה בין צנון לכל נדרי? את הרגעים שלפני יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, בילה רבי נפתלי מרוּפְּשיץ בוויכוח על חבילה של צנון. מתוך הוויכוח ניסח רבי נפתלי אמירה של תפילה.
-
זושא
נפוליאון נופל
בזמן שנפוליון ניהל מלחמה בצאר הרוסי, גם אדמו"רי החסידות נאבקו זה בזה במי לתמוך. המאבק הדרמטי ביניהם נסב על הדרך הנכונה אל הגאולה הלאומית.
-
זושא
המלחמה על השמחה
ר' נפתלי מצווה על חסידיו להמשיך ולשמוח למרות הידיעה העצובה על מותו של אחד מגדולי החסידים. על חשיבות השמחה והאופטימיות בהתמודדויות בחיים.
-
זושא
ההזדמנות האחרונה
ר' נפתלי גירש בכעס אדם חוטא. לעומתו, הרבי מנשכיז קיבל את פניו של החוטא בכבוד ובאהבה, ובכך סייע לו בהחלטה הגורלית להישאר יהודי. קבלתו של החוטא עשויה לשנות את כל מהלך חייו
-
זושא
בחיי! יום המוות
הסיפור מביא את המתכון הקליל של ר' נפתלי לאיך צריך אדם לקבל את פני מותו.
-
זושא
שוויץ או ענווה
בסיפור זה ניתן ללמוד על האופי שנדרש ממנהיג בחסידות, וכיצד הוא נבחר לתפקידו
-
זושא
מותר להיות רב
בסיפורים רבים מתמודדים אדמו"רים חסידיים עם הגאווה והחנופה הכרוכים בתפקידם הציבורי. רבי נפתלי מרופשיץ מתמודד כאן בדרכו עם סכנת היוהרה והכבוד שבמקצוע שלו - הרבנות.
-
זושא
לפני עיוור
בהומור ובציניות רומז ר' נפתלי מרופשיץ לרבו, החוזה מלובלין, כי אפילו הרבי עלול להיכשל בגנֵבה