הסיפור

בשנת תק"ג בשבת, פרשת פנחס, נטל הבעל שם טוב את ידיו לסעודה השלישית, ולאחר שאכל כזית מן החלה אמר: "כבה הנר המערבי."
כמנהגו בכל שבת מיעט הבעש"ט לדבר ומשום כך נהגו התלמידים לחכות עם שאלותיהם למוצאי השבת. במוצאי השבת באו תלמידיו ושאלו אותו לפשר הדברים שאמר.
הסביר להם הבעש"ט:
– "רבי חיים בן עטר, מחבר הספר 'אור החיים', הוא הנר המערבי, ובשעת הסעודה השלישית ידעתי כי נפטר. לכך הייתה כוונתי."
כששאלו תלמידיו כיצד ידע זאת, ענה: "יש כוונה אחת בנטילת ידיים לסעודה, המתגלה בכל פעם רק לאדם אחד בלבד. כל ימיי השתדלתי להשיגה – ולא הצלחתי בכך, כי כוונה זו היתה ברשותו של ר' חיים בן עטר. היום, בשעה שנטלתי את ידיי לסעודה השלישית נתגלתה לי פתאום כוונה זו. כך ידעתי כי בעל 'אור החיים' כבר אינו בין החיים."

---

על הסיפור

על פי המסורת החסידית התקיים קשר מיוחד בין הבעש"ט ובין ר' חיים בן עטר, הרב הנודע שעלה ממרוקו אל ארץ ישראל וחיבר את הפירוש לתורה "אור החיים".
קשר זה התקיים, על פי החסידים, אף ששני האישים לא נפגשו מעולם, ואילו היו נפגשים היה הדבר מביא את הגאולה.
הביטוי "הנר המערבי" מכיל כמה משמעויות. הנר המערבי הוא הנר שדלק ללא הפסק במנורה שבבית המקדש, ובכך מציין נר זה את נשמתו של האדם או ניצוץ קדוש ונִסִי. המילה "מערבי" מכילה משמעויות נוספות: צפון אפריקה – מקום מוצאו של ר' חיים – נקראה "מערב" בפי יהודים אשכנזים ואף בפי הערבים שבמזרח התיכון. זאת ועוד, ארץ ישראל, המקום שבו נפטר ר' חיים בן עטר, נקראת בלשון התלמוד "מערבא" – מערב.
הסיפור מעיד אפוא על הקשר שבין הבעש"ט ורבי חיים בן עטר, אך הוא מכיל משמעות נוספות: מותו של ידידו נודע לבעש"ט כאשר נוספה לו יכולת מסוימת, ובמילים אחרות – דווקא מותו של אדם קרוב מאפשר לבעש"ט לגלות דברים שהיו חסומים בפניו עד כה.